🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
בכל דבר שבתורה יש סוגיה שלמה — גם לכלב. פרשת משפטים מקדישה פסוק לכך שבשר טריפה, שאסור באכילה, יש להשליך לכלב. לכאורה פרט טכני קטן, אך מפרשי התורה מגלים בו יסוד עצום על טבעה של הכרת הטוב — כזו שאינה פוסקת אפילו דורות רבים לאחר המעשה שגרם לה.
אמר האדמו"ר מקוצק: "מלאכי קודש" יש לי הרבה — בורא עולם מחפש דווקא "אנשי קודש", אנשים בעלי גוף גשמי שהם, בכל זאת, אנשי קודש. ומיד ממשיך הפסוק: "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ". שואל רש"י: וכי יש חיוב להשליך את הטריפה דווקא לכלב? הלוא גם לגוי מותר לאוכלה! אלא מה תלמוד לומר "לכלב"? כך דורש רש"י בשם המכילתא: "מגיד הכתוב שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, שנאמר: וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ. אמר הקדוש ברוך הוא: תנו לו שכרו". כלומר, אף שגם לגוי מותר לאכול את הטריפה, מצווה מן התורה לתת אותה דווקא לכלב — כהכרת הטוב על כך שלא נבח.
מתי לא נבח הכלב? במכילתא מבואר: אמר הקדוש ברוך הוא, "חייבים אתם לכלבים" — שבשעה שראיתי בכורי מצרים, והיו המצרים יושבים כל הלילה וקוברים אותם, והכלבים נובחים עליהם. ולישראל, אינם נובחים — שנאמר "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ". אתם חייבים לכלבים, שנאמר "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ".
מוסיפים בעלי התוספות: מסבירה הגמרא במסכת פרק הכוניס (סנהדרין צו ע"ב) שכשמלאך המוות מגיע, הכלבים צועקים ונובחים. כך היה בלילה ההוא — הכלבים ראו את מלאך המוות מסתובב בין בתי המצרים והתחילו לנבוח בפחד עז, כדרך כל בעל חיים כשהוא חש נוכחות של מוות. אך כשעבר מלאך המוות ליד בתי היהודים — לא צעקו, לא נבחו. כל מיני ישראל לא הכריחו כלב לשונו, אפילו לא אחד. וזוהי כל מכת בכורות: תשע המכות הראשונות.
🕯️ מה שגזל מן הכלבים, לקחו ממנו הכלבים
מסופר בירושלמי: מעשה בטבח בציפורי שהיה מאכיל את ישראל בשר טריפות. פעם אחת שתה יין בערב שבת, עלה לגג ונפל ומת. באו כלבים ולקקו את דמו. שאלו לרבי חנינא: מה לעשות? אמר להם: הניחו להם, יאכלו. שהרי גזל אותם — כל אותם פעמים שהאכיל בשר טריפה ליהודים, הוא היה נוטל מה שהיה מגיע לכלבים, שהרי "לכלב תשליכון אותו" — ועכשיו הכלבים לוקחים בחזרה את שלהם.
קושיה: אם כל מטרת המצווה, לפי רש"י, היא לתת שכר לכלבים סתם, מדוע לא מוזכרת מצווה זו כלל בגמרא במסכת שבת, האומרת "אורח ארעא לניש דאומצא לכלבא" — דרך ארץ להשליך בשר חי לכלב, בלי להזכיר כלל את מצוות "לכלב תשליכון אותו"?
מסביר תוספות באופן אחר לגמרי: הפסוק מדבר דווקא בכלב שמירה. "בָּשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה" — דווקא בשדה, שיש שם צאן וטורפים מכל הכיוונים, והכלב שומר על הצאן. יום אחד לא הצליח הכלב להדוף את הזאבים מכל עבר, ואחת הצאן נטרפה. אומרת התורה: את הצאן הזו, שנטרפה, תן לכלב הזה. מדוע? כי יש לך על מי להכיר טובה — הכלב הזה תמיד שומר על הצאן, וגם עתה, כשלא הצליח למנוע את הטרפה, הוא ניסה בכל יכולתו. עתה יש לך על מי להכיר טובה.
מוסיף יסוד עמוק בשם רבנים שדיברו על סוגיה זו: אילו נשאל את הכלב שנלחם עד זוב דם נגד הזאבים — האם התכוון לעזור לבעלים? האם יהיה לו על כך גן עדן? ודאי שלא — הוא עשה זאת מחמת טבעו, כך טבעו של הכלב. אם כן, מדוע צריך להכיר לו טובה, אם הוא בכלל לא התכוון לעזור? אלא זהו יסוד גדול: הכרת הטוב היא עניין של רגש, לא של שכל. השכל עשוי לומר "הוא לא התכוון, זה טבעו" — אך הרגש, הלב, מרגיש: עשו לי טובה, זה הכלב שעזר לי. ואם כך מרגיש הלב, חייבים להכיר טובה.
יש הבדל למעשה בין רש"י לתוספות: לפי רש"י, המצווה היא להשליך את כל בשר הטריפה לכלבים סתם — כל טריפה, לכל כלב. לפי תוספות, המצווה היא להשליך דווקא לאותו כלב השומר, ולא סתם לכלבים בעלמא. וכך כותב האבן עזרא: "לכלב" נקוד בפתח ולא בסגול — לא כתוב "לכֵלב תשליכון אותו" (סתם כלב) אלא "לַכֶּלֶב", בה"א הידיעה, כלומר לכלב הידוע, השומר. יש גם נפקא מינה למעשה: לפי תוספות ובעל ספר החינוך, יש מצווה ממש מהתורה להפסיד ולתת דווקא לכלב השומר, גם אם ערך הטרפה גבוה בהרבה מערך המזון הרגיל של הכלב. אך להלכה נפסק כשיטת רש"י, שאין חובה להפסיד — ולכן בשולחן ערוך נפסק שמותר למכור נבלה או טריפה, ולא מוזכרת שם כלל חובה לתתה לכלב, כי היא רק עדיפות במקום שאין הפסד.
ומכל זה נלמד מוסר נפלא לחיים: אדם הולך ברחוב ורואה כלב גדול. מה עולה בליבו לרוב? הוא נזכר: "הכלב הזה — פעם כלב כזה הפחיד אותי, כלב כזה נשך את דוד, כלב כזה עשה לי צרות". אומרת לך התורה: כשאתה הולך ברחוב ורואה כלב, מה אתה צריך להיזכר? שסבא של סבא של הכלב הזה, לפני שלושת אלפים שנה, עשה לסבא של סבא של סבא שלך הכרת הטוב — הוא רק לא נבח. זה כל מה שהוא עשה. ואתה צריך להכיר לו הכרת הטוב על כך.
זהו יסוד גדול ועצום, המופיע במקומות רבים בתורה: אדם צריך לבנות בחייו לב מלא רגשי הכרת הטוב — לב שבכל דבר שהוא רואה, מודה ומהלל. אם תיזכר בכל הדברים הרעים שעשה כלב אי-פעם, מה זה יתרום לך? לא יבנה אותך, לא ישמח אותך, לא ייתן לך שום דבר. אבל אם תיזכר שאי-פעם, לפני שלושת אלפים שנה, הכלב הזה עשה נחת רוח לסבא של סבא שלך — זה יבנה לך לב שמלא רגשי הכרת הטוב, לב שרואה תמיד את הפן החיובי של החיים, שבכל מקרה שהוא רואה, רואה איזה יופי עשו לו. אותו יסוד עצמו כתוב גם ביחס לאדום ולמצרים: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא, לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" — הכרת טוב לדורות, גם כשהיחס בהווה שלילי.
זהו יסוד מעשי לכל אדם: יש מי שמסתובב בחיים ורואה רק צרות, פחדים, קשיים — ויש מי שמסתובב וזוכר נס פה, נס שם. אומרת התורה: כשתראה כלב, זכור בהכרת הטוב שסבא של סבא שלו עשה לך טוב — קל וחומר כמה עלינו בכל דבר ודבר לראות תמיד את הטוב שבחיים, לראות את היופי שבהם, ועל ידי כך יהיו חיינו מלאים הודיה והלל למלך מלכי המלכים.